18122025

Μνημείο του Αγνώστου Στρατιώτη

athens

האישה מהמרפסת ממול יצאה, אולי תיירת ואולי אישה יווניה. לא יודעת. התסכלתי עליה מנסה לדגד את האף מהשמש ולהתעטש כמו שאני אוהבת מטפלת בעציצים כשהיא מוכנה ליציאה עם תיק על הגב. מבוגרת עברה פה משהו במדינה הזאת. הצמדתי לה סיפור של דורות קדומים שביססו את האימפריה היוונית ואז איבדו אותה וא ז נלחמו על עצמם שנים מאות שנים ותיכך הטורקים שוב ינסו לקחת מהם את החופש האהבה החוכמה והחדווה והיא עומדת בבניין עטוף מזגנים ווילונות מעוצבים לבושה ליציאה מבוססת בכלכלתה ואני מסתכלת בה בת של אומה אחרת שלא היתה מעולם אימפריה ולכן לא היה מה שתפסיד אך לא מפסיקה לחפש לחדש את ימיה כקדם כשבעצם מעולם לא היתה לנו מולדת אלא רק זו שהוענקה לנו על ידו או על ידי הסיפור. אתונה של היום ברגע זה היא השריד את האימפריה ההיא ואני נעה בתוכה ויודעת לטעום ולראות את הגדולה, את הנפילה את ההישרדות ושואלת את עצמי האם יעמדו היוונים במהלך הבא שצפוי להם האם ילחמו על מי שהם או שבשביל פת הלחם וטיפת האוזו יכנעו רק לא להפסיק להתקיים כי גם ככה יווני אמיתי קיים תמיד וקודם כל בלב עמוק. את זה אי אפשר לקחת. 

The woman from the opposite balcony stepped out—perhaps a tourist, perhaps a Greek woman. I don’t know. I watched her, trying to wrinkle my nose against the sun and sneeze, the way I like to, tending to the potted plants while she is ready to leave, a bag on her back. An older woman—she has lived through something in this country. I attached to her a story of ancient generations who founded the Greek empire and then lost it, and then fought for themselves for years, centuries, while the Turks would again try to take from them freedom, love, wisdom, and joy. And there she stands, in a building wrapped in air conditioners and designed curtains, dressed to go out, economically secure. And I look at her—a daughter of another nation that was never an empire, and therefore had nothing to lose, yet never stops searching to renew its days as of old, when in fact we never had a homeland at all, only one granted to us by Him, or by the story.

Athens today, at this very moment, is the remnant of that empire. I move within it and know how to taste and see the greatness, the fall, the survival, and I ask myself whether the Greeks will stand in the next move that awaits them—whether they will fight for who they are, or whether, for a piece of bread and a drop of ouzo, they will submit, just so as not to stop existing. Because a true Greek exists always, first and foremost, in a deep heart. That cannot be taken away.

ישנתי מלא חלמתי מלא לא זוכרת כלום אולי רק את זה שאני כל הזמן מחפשת שקט לכתוב את הספר שלי. בחלום. ותמיד מישהו מפריע לי או צריך ממני משהו. אתונה והיוונים כל כך פשוטים, אמיתיים, כנים, ישירים. כל ההיסטוריה שלהם מבוססת על ההבנה של מהו באמת האדם, באמנות שלהם, בשיטת הממשל, בעתיקות, בפסלים. הכל במידות מדוייקות. סימטריה. הרמוניה. מרגש אותי כל כך שזה קיים. שעליהם מבוססת התרבות המערבית. זאת ששוכחת את עצמה. המאמץ פה לקבל את הכריסמס בחגיגיות עובר כל גבול הגיוני ויש לי כבר אובד דוז של סנטה קלאוס. אנחנו כבר ממש צוחקות מזה. מצד שני, לא מכירה עוד אומה שהפרלמנט שלה בנוי על קבר החייל האלמוני ושיש עליו משמר 24 שעות ביממה כל השנה של יחידה מיוחדת שזה כל התפקיד שלה והחוקים שלהם כל כך קפדניים - אחד מהם שהם מגהצים לעצמם את החצאיות שלובשים שיש בהם 400 קפלים - קפל אחד לכל שנה של הכיבוש הטורקי. לזה קוראים - נזכור ולא נשכח. מצד שני, אני ממש מרגישה באוויר כבר כמה זמן שהטורקים שוב חמים על היוונים ורוצים לעצמם את יוון. שוב. מעניין לאן זה יתפתח. לא שוכחת שהנבואה ניתנה לשוטים. אני יודעת את כל המידע הזה כי הצלחתי לנוח אתמול בנסיעה שעשינו באוטובוס תיירים שהקיף את העיר ולהקשיב להסברים של המדריכה באוזניות בזמן שהקטנה הקשיבה לאודיה ולא שאלה אותי כלום כמעט למשך שעה ולא הטריד אותה מה יהיה או מה פיספסה. אפרוח רציני זאת. מקווה שתתעורר שמחה ושנצא מהר לעוד יום של גילויים. בוקר עולה על אתונה. על אימהות בת מצווה שלי לאפרוח שלא הפסקתי לבכות כשנולדה ומקווה בפרק הבא שלי איתה - לא להפסיק לשמוח. לחייך.

I slept a lot, dreamed a lot, remember nothing—except maybe this: that I am constantly searching for quiet in order to write my book. In the dream. And someone is always interrupting me, or needing something from me.

Athens and the Greeks are so simple, authentic, honest, direct. All of their history is founded on an understanding of what a human being truly is— in their art, their system of governance, their antiquities, their sculptures. Everything is measured precisely. Symmetry. Harmony. It moves me so deeply that this exists. That Western culture is built upon them— the very culture that forgets itself.

The effort here to embrace Christmas with festivity crosses every reasonable boundary, and I’ve already overdosed on Santa Clauses. We’re actually laughing about it now. And yet— I don’t know another nation whose parliament is built over the Tomb of the Unknown Soldier, guarded twenty-four hours a day, all year long, by a special unit whose sole task is this, with rules so strict—one of them being that they iron the skirts they wear, skirts with four hundred pleats: one pleat for each year of Turkish occupation. That is called: we will remember and we will not forget.

At the same time, for a while now I can feel it in the air that the Turks are once again eyeing the Greeks, wanting Greece for themselves. Again. It’s interesting to see where this will lead. I don’t forget that prophecy is given to fools.

I know all of this because yesterday, by some miracle, I managed to rest during a ride we took on a tourist bus that circled the city, and to listen to the guide’s explanations through headphones, while the little one listened to audiobooks and hardly asked me anything for nearly an hour, and wasn’t bothered by what would be or what she might miss. A serious little chick, that one. I hope she wakes up happy and that we’ll head out quickly into another day of discoveries.

Morning rises over Athens. Over my Bat Mitzvah motherhood to the little chick—whom I couldn’t stop crying over when she was born—and I hope that in my next chapter with her, I won’t stop rejoicing. Smiling.